משחק בינ"ל ראשון: איטליה-צרפת 2-6 (מילאנו, איטליה; 15 במאי 1910)
הניצחון הכי גדול: איטליה-ארצות הברית 0-9 (ברנטפורד, אנגליה; 2 באוגוסט 1948)
ההפסד הכי גדול: הונגריה-איטליה 1-7 (בודפשט, הונגריה; 6 באפריל 1924)
שיאן ההופעות: ג'אנלואיג'י בופון (139)
מלך השערים: לואיג'י ריבה (35)
דירוג נוכחי: 9
הישגים:
* אלופת העולם (1934, 1938, 1982, 2006), פעמיים סיימה כסגנית (1970, 1994).
* אלופת אירופה (1968), פעמיים סיימה כסגנית (2000, 2012).
* אלופת אולימפיאדת ברלין 1936.
היסטוריה
לאיטליה היסטוריה עשירה בטורנירי גביע העולם, המתחילה מראשית ימיו של הטורניר. הכדורגל באיטליה התחיל לקרום עור וגידים בסוף המאה ה-19, כשסוחרים אנגלים הביאו את הכדורגל לצפון מערב איטליה, בעיקר לערים טורינו וג'נואה. ב-1898 קמה ההתאחדות האיטלקית ובעקבותיה העונה הראשונה של הליגה הבכירה. ב-1910 התקיים משחקה הראשון של נבחרת איטליה, שניצחה במילאנו את צרפת בתוצאה 6-2.
אל המונדיאל שהתקיים ב-1930 איטליה בחרה שלא להגיע, כמו מרבית הנבחרות האירופאיות האחרות, שכן הנסיעה דרך האוקיינוס האטלנטי הייתה יקרה מדי בזמנו. מי יודע מה היה עולה בגורל הנבחרת האיטלקית לו הייתה נוסעת, שכן את שני המונדיאלים הבאים איטליה לקחה פעם אחר פעם. ב-1934 זכתה בו לאחר שניצחה את צ'כוסלובקיה בגמר הביתי ברומא בתוצאה 2-1, וב-1938 זכתה בו לאחר ניצחון 4-2 על הונגריה בגמר על אדמת צרפת, רגע לפני מלחמת העולם השנייה והקפאת הטורניר ל-12 שנים. היה זה סילביו פיולה, מלך השערים בליגה האיטלקית עד עצם היום הזה, שהכריע את המשחק עם צמד.
איטליה של מוסוליני זוכה בגביע העולם 1938.
את המונדיאלים הבאים ירצו בוודאי לשכוח בארץ המגף. ב-1949 נספו עשרה מתוך אחד-עשר הפותחים של הנבחרת באסון התעופה סופרגה, בו התרסק מטוסה של קבוצת טורינו (שזכתה באליפות האיטלקית במשך 4 שנים ברציפות). שנה לאחר מכן, במונדיאל 1950 בברזיל, האצורי לא עברו את שלב הבתים. ב-1954 האצורי כשלו בשנית לעבור את שלב הבתים, ואל המונדיאל שנערך ב-1958 בשבדיה האצורי כלל לא העפילו. למרות הדומיננטיות הרבה של אינטר ומילאן בטורנירים האירופיים בתחילת שנות ה-60, הנבחרת המשיכה להיכשל במסגרת המונדיאל. גביע העולם ב-1966 שנערך באנגליה זכור במיוחד בשל ההפסד המכריע לנבחרת צפון קוריאה בשלב הבתים, בו גם הודחו האצורי, למרות שמות אדירים כג'אני ריברה, ג'אקומו בולגרלי, סנדרו מאצולה וג'אנצ'ינטו פאקטי שהציבו אותם בתור הפייבוריטים של הטורניר.
במונדיאל שנערך במקסיקו 1970 שזכור בארצנו הקטנה לטובה, הוגרלה איטליה בשלב הבתים עם אורוגוואי, שבדיה וישראל. האצורי אמנם סיימו בתיקו עם ישראל, אך העפילו לשלב הבא מהמקום הראשון, לראשונה מאז 1938. בחצי הגמר איטליה פגשה את מערב גרמניה למשחק שייזכר לשנים ארוכות בתור "משחק המאה", או המשחק הטוב ביותר בכל הזמנים. המשחק נגמר בתוצאה 4-3 ששלחה את האצורי לגמר, רק בשביל להפסיד 4-1 לברזיל. אל מונדיאל 1978 הגיעה סגל חדש ורענן שכלל את פאולו רוסי הצעיר, שלימים יתברר כאחד השחקנים הגדולים בתולדות המשחק. במונדיאל זה סיימה איטליה במקום הרביעי.
שנתיים לאחר מכן התפוצצה פרשת שחיתות באיטליה, שנקראה הטוטונרו, שבה נשלח פאולו רוסי אל היציעים למשך שנתיים על אף שטען לחפותו. רוסי חזר בדיוק בזמן למונדיאל 1982 שנערך על אדמת ספרד. שלוש תוצאות תיקו בשלב הבתים (מול פולין, קמרון ופרו) בקושי העלו את הנבחרת לשלב הבתים הבא (בהתאם לפורמט בשנת 82). איש לא העניק לאצורי סיכוי לאחר שהוגרלה ביחד עם ארגנטינה, אלופת העולם הנוכחית, וברזיל, שהייתה לכל הדעות הפייבוריטית לזכות בטורניר. איטליה ניצחה את ארגנטינה 2-1 במשחק הראשון, ולאחר שברזיל ניצחה 3-1 את אותה ארגנטינה, המפגש ביניהן היה זה שיכריע מי תעלה לחצי הגמר. שלושער של פאולו רוסי באותו משחק קבע 3-2 לאיטליה, העלה אותה לחצי הגמר ושלח את פאולו רוסי היישר לפנתאון של הגביע העולמי. בחצי הגמר איטליה גברה בקלילות על פולין בעזרת צמד של, מי אם לא, רוסי. בגמר ניצחה איטליה את מערב גרמניה 3-1 והניפה בפעם השלישית את גביע העולם.
החבר'ה של מונדיאל 82.
איטליה לא השכילה לשמור את התואר במונדיאל הבא, ואל מונדיאל 1990 הגיעה כמארחת הטורניר. טוטו סקילאצ'י, שהיה אלמוני טרם המונדיאל, פרץ לתודעה כשסיים כמלך שערי הטורניר. איטליה צלחה את כל הדרך עד שהגיעה לחצי הגמר, שם פגשה את ארגנטינה, באיצטדיון הסן פאולו של נאפולי. באותה תקופה היה דייגו ארמנדו מראדונה השליט הבלעדי בנאפולי, ובקשתו מהאוהדים הנאפוליטנים לעודד את ארגנטינה ולא את איטליה במשחק - נענתה. ארגנטינה שרדה עד לשריקת הסיום ועלתה לגמר לאחר ניצחון בדו קרב פנדלים. דו קרב הפנדלים ליווה את האיטלקים לאורך כל העשור. במונדיאל 1994 הגיעה איטליה לגמר שנערך שוב, כמו ב-1970, מול ברזיל. אוהדי כדורגל רבים זוכרים את התמונה הטרגית של רובי באג'ו, כוכב המונדיאל, מחמיץ את הפנדל המכריע מול השוער טפארל ומעניק לברזיל גביע עולם נוסף. ב-1998 שוב הודחה הנבחרת בפנדלים מול צרפת המארחת ברבע הגמר, שבסופו של דבר גם לקחה את גביע העולם.
את המילניום החדש פתחה איטליה עם שאיפות כבירות, כשברשותה סגל נוצץ עם שחקנים כמו טוטי, דל פיירו, מלדיני, אינזאגי ורבים אחרים. אל המונדיאל הראשון שנערך ביבשת אסיה הגיעה איטליה עם שאיפות גדולות, אך היא סיימה אותו בטעם מר. שלב הבתים היה קשה מנשוא, אך איטליה צלחה אותו ונפגשה עם אחת הנבחרות המארחות בשמינית הגמר, דרום קוריאה. עד היום לא סולחים באיטליה לשופט האקוודורי ביירון מורנו ולחניכיו האגרסיביים של חוס הידינק. האכזבה הייתה עצומה. אל 2006, בדומה ל-1982, הגיעה איטליה שפופת ראש לאחר התפוצצות פרשת הקאלצ'ופולי. שלב הבתים היה מוצלח כאשר איטליה, תחת הנהגתו של מרצ'לו ליפי, מנצחת את צ'כיה וגאנה ומסיימת בתיקו מול ארה"ב. בשלבי הנוקאאוט איטליה עשתה את כל הדרך עד לגמר ולתואר הנכסף, כשבדרך היא חולפת באחד המשחקים הגדולים בתולדות המונדיאל על פני גרמניה, וגם על פני צרפת בגמר, שזכור בעיקר בשל נגיחתו של זידאן במטראצי. הגביע חזר לארץ המגף.
קנבארו מניף את גביע העולם לשנת 2006.
ב-2010, מרצ'לו ליפי (שהספיק ללכת ולחזור מעמדת מאמן הנבחרת) בחר סגל תמוה המבוסס בעיקר על כוכבי 2006 (שהספיקו להזדקן עד אז), ואיטליה רשמה את אחד המונדיאלים החלשים בתולדותיה כשהיא מודחת כבר בשלב הבתים. מיד לאחר המונדיאל והאכזבה העצומה הגיע צ'זארה פראנדלי לתפקיד, ורשם טורניר ראשון מוצלח כשהוא מוליך את האצורי לגמר יורו 2012.
הדרך למונדיאל
איטליה הוגרלה לבית ב' במוקדמות הגביע העולמי 2014, והוא כלל גם את דנמרק, צ'כיה, בולגריה, ארמניה ומלטה. הקמפיין נפתח ברגל שמאל עם 2-2 מול בולגריה בסופיה, אך נמשך עם רצף ניצחונות על מלטה (פעמיים), ארמניה ודנמרק. באלוטלי, אוסבאלדו ודה רוסי היו המבקיעים הבולטים בשלב זה של הקמפיין. לאחר מכן הגיע תיקו מול צ'כיה בפראג, אך לאחר מכן חזרו האצורי למסלול הניצחונות עם נצחונות על בולגריה ועל צ'כיה באיטליה. שתי תוצאות תיקו מול דנמרק וארמניה בסוף הקמפיין גרמו לדירוג של האיטלקים לרדת, ובעקבות כך היא לא דורגה בדרג הראשון. במהלך הקמפיין הבקיע מאריו באלוטלי 5 שערים, ופאבלו אוסבאלדו שלא זומן כבש 4 שערים. קשה לומר שהיכולת של האיטלקים הייתה בשיאה לאורך המוקדמות, ובמיוחד לקראת סוף המוקדמות, אך בשורה התחתונה - איטליה הבטיחה את השתתפותה בברזיל במהירות הבזק וביצעה את המוטל עליה.
איטליה לאחר הניצחון מול צ'כיה שקבע את השתתפותה בגביע העולם.
המאמן: צ'זארה פראנדלי
לצ'זארה פראנדלי קריירה ארוכה בכדורגל האיטלקי המתחילה בקריירת המשחק שלו. צ'זארה החל את קריירת המשחק שלו בעמדת הקשר, בקרמונזה הקטנה ב-1974, כשהוא שותף לזכייה באליפות הסריה C עם הקבוצה ב-1977. לאחר מכן נמכר לאטאלנטה שם בילה עונה תמימה לפני שעבר לאימפריה מטורינו, הלא היא יובה. פראנדלי היה שותף לאחת התקופות הכי זוהרות ביובנטוס בתחילת שנות ה-80, אם כי ללא צל של ספק היה פחות דומיננטי ממישל פלאטיני והכוכבים האחרים. פראנדלי זכה בשלוש אליפויות, גביע איטלקי, גביע המחזיקות ובגביע האלופות לפני שנמכר חזרה לאטאלנטה, שיחק שם 5 שנים נוספות ותלה את נעליו. פראנדלי לא נח ומיד עם פרישתו (ב-1990) החל לאמן את קבוצת הנוער של המועדון. פראנדלי היה שותף לצמיחת מחלקת הנוער של אטאלנטה, שנחשבת לאחת הטובות באיטליה, והגיע לתוצאות מצוינות איתה בשבע שנות האימון שלו שם. למעשה, פראנדלי אף אימן את הקבוצה הבכירה של המועדון במשך כמה חודשים בעונת 1993/94 לאחר שהמאמן הראשי פוטר. בעונת 1997/98 מונה פראנדלי לאימון לצ'ה מהליגה הבכירה, אך כבר בינואר אותה שנה פוטר לאחר שהשיג תוצאות גרועות. ב-98 הגיעה לורונה מהליגה השנייה, הוליך אותה לליגה הבכירה ועונה לאחר מכן אף הגיע עמה למקום התשיעי המכובד מאוד. עם זאת, לא נשאר במועדון ועונה לאחר מכן הגיע לונציה מהליגה השנייה ואותה גם העלה לליגה הבכירה. הצלחתו של פראנדלי במועדונים הקטנים שבתה את עיניה של פארמה, שכבר החל בתהליך דעיכתה, ופראנדלי מונה למאמן המועדון ב-2002.
פראנדלי הצליח ובגדול כשהוא על הקווים בפארמה, קבוצה די חסרת אמצעים כלכליים באותם שנים, כשהוא מכניס לתודעה חלוץ צעיר העונה לשם אלברטו ג'ילארדינו. פראנדלי סיים עם פארמה פעמיים במקום החמישי וקיבל את ההצעה הגדולה הראשונה שלו - להחליף את פאביו קאפלו על הקווים ברומא. פראנדלי נענה להצעה. רצה הגורל ואשתו חלתה בצורה חמורה, ופראנדלי עזב את רומא ממש בתחילת העונה. פראנדלי שב לקווים שנה מאוחר יותר, אך הפעם בקבוצת פיורנטינה - אריה גדול שירד מנכסיו. פראנדלי לקח קבוצה שכמעט וירדה ליגה בעונה הקודמת, שינה את צורתה והגיע עמה עד למקום הרביעי שהוליך לליגת האלופות. לצערו הרב, בתום אותה עונה התפוצצה פרשת הקאלצ'ופולי, פיורנטינה איבדה את מקומה בליגת האלופות וגם קיבלה עונש של הפחתת 15 נקודות בעונה שלאחר מכן (חלק מהעונש בוטל בהמשך העונה). חרף העונש הכבד, פראנדלי סחב את הויולה עד למקום השישי והמכובד, ובעונה שלאחר מכן אף הגיע לחצי גמר גביע אופ"א (הליגה האירופית דהיום). באותה עונה נפטרה אשתו של פראנדלי, מה שגרם להצלחתו להיראות אפילו יותר כבירה. פראנדלי זכה בתואר "מאמן השנה בליגה האיטלקית" לעונת 2007/08. פיורנטינה המשיכה להיות דומיננטית בליגה וגם רשמה כמה קמפיינים יפים בליגת האלופות (כשבראשם הקמפיין בו הדיח את ליברפול בשלב הבתים והודח רק מול באיירן בנוקאאוט). בתום עונת 2009/10 פראנדלי הגיע לתחושת מיצוי בויולה, ועוד במאי אותה עונה חתם על חוזה בנבחרת איטליה ובה נבחר להחליף את מרצ'לו ליפי בתום מונדיאל 2010. איש לא ידע אז שהנבחרת תסיים אותו בחרפה כה גדולה, שהאתגר שפראנדלי יעמוד בפניו יהיה עצום.
כאמור, פראנדלי קיבל נבחרת שבורה ומפורקת מידיו של ליפי. למרות זאת, קמפיין המוקדמות של יורו 2012 היה אחד המוצלחים שידעה הנבחרת האיטלקית, וגם הטורניר עצמו היה מוצלח מאוד, כשאיטליה מגיעה עד לגמר בעזרת כדורגל שהאוהדים הניטרליים אהבו לשבח, כדורגל שאפיין את פראנדלי לאורך כל הקריירה. גם בגביע הקונפדרציות איטליה הצליחה באופן יחסי, כשהגיעה לחצי הגמר וסיימה במקום השלישי. את טורניר המוקדמות לגביע העולמי 2014 סיים גם כן פראנדלי בהצלחה, כשאיטליה עולה רשמית למונדיאל בצורה המהירה ביותר בתולדותיה. פראנדלי דוגל בקידום שחקנים צעירים, ובעקבות זאת גרם לשינוי משמעותי בחומר האיטלקי שנוצר בשנים האחרונות. הוא גם נוטה לתת אמון בשחקנים שמשחקים בקבוצות קטנות אך מרשימים. טקטית, פראנדלי מאוד גמיש ולא מקובע על שחקן מסוים או על מערך וסגנון משחק מסוים. הקוד האתי שפראנדלי הכניס בנבחרת שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה, אך מייצג בצורה נאמנה את ה"אני מאמין" שלו לגבי האצורי - חבורה של שחקנים מוכשרים, הוגנים וחסרי פשרות.
סגל השחקנים
שוערים: ג'אנלואיג'י בופון (יובנטוס), מתיה פרין (ג'נואה), סלבטורה סיריגו (פריס סן ז'רמן).
הגנה: איניאציו אבאטה (מילאן), אנדראה ברצאלי (יובנטוס), לאונרדו בונוצ'י (יובנטוס), מתאו דרמיאן (טורינו), ג'ורג'ו קייליני (יובנטוס), מתיה דה שיליו (מילאן), כריסטיאן מאג'ו (נאפולי), גבריאל פאלטה (פארמה), מנואל פסקואל (פיורנטינה), אנדראה ראנוקיה (אינטר).
קישור: אלברטו אקווילאני (פיורנטינה), אנטוניו קאנדרבה (לאציו), דניאלה דה רוסי (רומא), קלאודיו מרקיזיו (יובנטוס), ריקרדו מונוטליבו (מילאן), תיאגו מוטה (פריס סן ז'רמן), מרקו פארולו (פארמה), אנדראה פירלו (יובנטוס), רומולו (ורונה), מרקו וראטי (פריס סן ז'רמן).
התקפה: מריו באלוטלי (מילאן), אנטוניו קסאנו (פארמה), אלסיו צ'רצ'י (טורינו), מתיה דסטרו (רומא), צ'ירו אימובילה (טורינו), לורנצו אינסינייה (נאפולי), ג'וזפה רוסי (פיורנטינה).
שחקני מפתח
אנדראה פירלו
גיל: 35.
תפקיד: רג'יסטה.
קבוצה: יובנטוס.
![[IMG]]()
8 שנים עברו מאז הגמר בברלין שהעניק לאיטליה את גביע העולם הרביעי שלה. אנדראה פירלו היה אולי השחקן הדומיננטי ביותר בטורניר. שמונה שנים אחרי, פירלו נשאר השחקן הכי דומיננטי ואולי אפילו יותר מכך. פירלו הוא המשיח האיטלקי. הוא האיש שכל המדינה תולה בו את תקוותיה והוא האיש שלא מעט פעמים גם קיים. בהיעדר כמעט מוחלש של שחקנים ותיקים נוספים בנבחרת, הן בגלל הדעיכה הטבעית שלהם והן בגלל החלטתו של פראנדלי להימנע מהם, פירלו הוא גם המנהיג האיטלקי, האבא של הנבחרת. ביובנטוס, ולמעשה לאורך רוב הקריירה, קוראים לו המנהיג השקט.
מעטים הם אוהדי הכדורגל בעולם שלא מכירים את פועלו של האיש. לכן נמנע מהרחבה מיותרת על ההיסטוריה שלו באינטר ובברשה ונתמקד במה שהמאסטרו הצליח להשיג. ברשימה: פעמיים זכייה בליגת האלופות במדי מילאן, כולל הפסד טרגי בגמר ב-2005, שאליהן התלוו זכייה כפולה בסופרקאפ האירופי. חמש אליפויות איטליה, שתיים מהן במדי מילאן ושלוש מהן ברציפות במדי יובנטוס, כשבכולן ובעיקר באלה של יובנטוס פירלו מהווה שחקן חשוב מהמעלה הראשונה. גביע העולם לקבוצות במדי מילאן, קופה איטליה, שלוש פעמיים הסופרקופה האיטלקי, וכמובן - אליפות העולם, 2006, גרמניה. פירלו התייחס להישג הזה בספרו החדש, "אני חושב לכן אני משחק": "אני לא מרגיש לחץ... אני לא שם קצוץ על זה. ביליתי את אחר הצהריים של ה-9 ביולי 2006 בשינה ובמשחק בפלייסטיישן. בערב יצאתי וזכיתי בגביע העולמי". מנהיג שקט עד הסוף.
פירלו הוא הבסיס הטקטי גם ביובנטוס וגם בנבחרת איטליה. כל ההתקפות עוברות דרכו, והוא מנווט אותן לפי ראות עיניו. פירלו כל כך טוב בתפקיד הזה שגם באיטליה וגם ביובנטוס הצמידו לידו שני קשרים שיחפו עליו בהגנה. עם זאת, שיטה זו יכולה להיכשל אם יסגרו את פירלו ואת אופציות המסירה שלו בצורה טובה. בשנים האחרונות, ובמיוחד בעונה החולפת, פירלו מצטיין גם בבעיטות החופשיות הנהדרות שלו שבהרבה מאוד מהמקרים נכנסות לשער. ניתן לסכם שפירלו הוא אחד השחקנים היותר מסוכנים בכדורגל העולמי, ולבטח השחקן המסוכן ביותר בנבחרת איטליה 2014.
דניאלה דה רוסי
גיל: 30.
תפקיד: קשר.
קבוצה: רומא.
למי שלא עקבו אחרי הליגה האיטלקית בזמן האחרון, אבל זוכרים ומתגעגעים לדה רוסי מהצ'מפיונס ליג - דעו שבעונה הקרובה הוא חוזר. הסיבה לכך היא שבין היתר הוא נתן עונה מצוינת ברומא, הוליך אותה למקום השני (עם כמות נקודות שמספיקה לאליפות בכל ליגה חוץ מהאיטלקית) וסלל את הדרך שלה חזרה לגדולה. דה רוסי היה הקשר האחורי ביותר מבין השלישייה של רומא (שכללה את סטרוטמן/נאינגולאן ופיאניץ'), והוא אחת הסיבות לכמות הספיגות הנמוכה במיוחד של רומא העונה, כשהוא ממלא תפקיד שהוא חצי רג'יסטה-חצי בלם. גם ביורו 2012 דה רוסי מילא תפקיד דומה, אם כי בהגדרה היה זה הבלם השלישי והמרכזי במערך שלושת הבלמים.
דה רוסי הוא מסוג השחקנים שאוהדי כדורגל ניטרליים אוהבים לאהוב (תארו לעצמכם מה מרגישים אליו אוהדי רומא). הוא שיחק קריירה שלמה (and there is more to come) בקבוצה אחת, הוא אחד השחקנים הכי הוגנים בכדורגל העולמי, ולמרות שמצבת התארים שלו בקריירה דלה באופן יחסי, הוא נחשב כאחד הקשרים האחוריים הטובים ביבשת במשך שנים ארוכות. ביחד עם טוטי הוא מהווה את השלד של רומא זה שנים ארוכות. כשהוא משחק ברומא החל משנת 2002, במסגרת המועדון הוא זכה פעמיים בקופה איטליה ופעם אחת בסופרקופה, אך במסגרת הנבחרת נמצא דה רוסי במועדון המצומצם של השחקנים שזכו בגביע העולם - כמו פירלו, ב-2006. עם זאת, יש לזכור שדה רוסי קיבל כרטיס אדום בשלב הבתים של אותו מונדיאל, הורחק מארבעה משחקים וחזר רק במשחק הגמר - מול צרפת. משחק בו הבקיע את אחד מהפנדלים לזכות האיטלקים ובכך החזיר את גביע העולם לאיטליה.
דה רוסי הוא אחד השחקנים הכי מוכשרים בנבחרת האיטלקית מזה שנים, והוא בא לאחר עונה טובה מאוד ברומא - כך שיש סיבה טובה להאמין שדה רוסי הולך להיות אחד השחקנים הכי חמים בנבחרת גם בקיץ הקרוב.
ג'אנלואיג'י בופון
גיל: 36.
תפקיד: שוער.
קבוצה: יובנטוס.
ג'יג'י בופון הספיק לעשות היסטוריה בארבע שנים בהן הוא קפטן הנבחרת האיטלקית, כשהוא עוקף את שיא ההופעות של קנבארו ולמעשה קובע שיא חדש שלבטח יישאר בפסגה בשנים הקרובות. אין זה מפתיע, כשהופעותיו הראשונות של השוער האגדי מתוארכות לסוף המילניום הקודם, עוד מימיו כשוער צעיר ומוכשר במדי פארמה (האגדית), בה פרץ כבר בשנת 1995 (לפני כמעט 20 שנה). 5 עונות מצוינות במדי פארמה הקנו לו את אפודת השוער הפותח של הנבחרת האיטלקית - ומשם השאר היסטוריה. במדי פארמה זכה ג'יג'י בופון בגביע האיטלקי ובגביע אופ"א - התואר האירופי האחרון שלו נכון להיום. ג'יג'י קבע את שיא ההעברות עבור שוער כשעבר ליובנטוס בקיץ 2001 תמורת 51 מיליון יורו, אך זו כנראה ההעברה היקרה שביובנטוס הכי פחות מתחרטים עליה. מאז ועד היום ג'יג'י ניצב בין הקורות של הגברת הזקנה, למעט בעת פציעות, כשהוא עושה זאת גם בליגה השנייה אליה הורדה יובנטוס ב-2006 בעקבות פרשת הקאלצ'ופולי. בעקבות כך בופון נחשב לא רק לסמל בנבחרת איטליה אלא גם לאחד הסמלים הכי גדולים בתולדות יובנטוס, שכן לא רק שירד עם יובנטוס ליגה אלא גם עשה זאת לאחר שהוא אלוף עולם טרי ונחשב לשוער הטוב ביבשת. במדי יובנטוס זכה עד כה ב7 אליפויות (5 מוכרות בהתאחדות) וארבע פעמים בסופרקופה האיטלקי, כשהוא מוסיף לאמתחתו גם הופעה בגמר ליגת האלופות לשנת 2003. כמובן, התואר בו ירצה בופון להשוויץ הכי הרבה יהיה גביע העולם הנחשק מ-2006, בו היה השוער המצטיין כשספג רק שני שערים - האחד מפנדל והשני מרגלי חברו לקבוצה.
בופון לאורך שנים רבות נחשב כאחד השוערים היציבים והטובים ביותר שקיימים בשוק. בשנים האחרונות הוא אף ממלא ביציבות את רשימות "הטובים בהיסטוריה", ובצדק. בופון נמצא גם ברשימה האקסקלוסיבית של שחקנים ששיחקו ב-5 מונדיאלים. לאף אחד אין ספק ביכולותיו של בופון והוא בא גם לאחר עונת שיא בליגה. אבל החשיבות הכי גדולה שלו תהיה בפן המורלי, כמנהיג הנבחרת וכקפטן שלה. בפתיחת כל משחק, כשההמנון האיטלקי יתנגן ברקע, הקהל יגעש והצלמים יעברו באיטיות בין שחקן לשחקן בקלוזאפים חודרים, קולו של בופון יישמע רם מעל לכל קול אחר ויגרום למיליוני איטלקים להצטמרר. עשרה מהם יהיו חבריו לקבוצה - ומכאן האצורי יכולים להסתכל לכל נבחרת בעיניים.
מאריו באלוטלי
גיל: 23.
תפקיד: חלוץ.
קבוצה: מילאן.
מאריו באלוטלי מגיע דווקא אחרי עונה בינונית וסבירה לגמרי במדי מילאן, אך הוא עדיין נחשב לדעת כל הפרשנים החלוץ החשוב ביותר שמשחק בחוד האיטלקי. הסיבה לכך היא האמון הרב שפראנדלי נותן בבאלו, שבמדי הנבחרת דואג גם להחזיר. באלוטלי אחראי למרבית שערי הנבחרת במוקדמות וכן לצמד באחד המשחקים הכי גדולים באצורי עידן פראנדלי - הניצחון 2-1 על גרמניה בחצי גמר יורו 2012. יכולותיו של באלוטלי מוכרות; הוא מכדרר טוב, הוא חזק מאוד ועוזר בעיקר להוריד כדורים, יש לו בעיטה מצוינת מכל טווח. גם מגרעותיו מוכרות; הוא נוטה לאבד את הראש וליצור פרובוקציות לא מעט פעמים, הוא בועט הרבה יותר ממה שהוא כובש, הוא נתפס כאדיש והוא בעיקר מאוד לא יציב. מחוץ למגרש הוא אפילו עוד יותר מפורסם: ב-2010 באלוטלי נתפס יורה עם חבריו בפיאצה דלה רפובליקה במילאנו, בתקופתו באנגליה הוא הסתבך עם הרשויות המון פעמים, נתפס מתקשה ללבוש אימונית ולכולנו זכורה החלוצה האייקונית why always me?. בקדנציה במילאן הוא הספיק להוליד ילדה, להימנע מאבהות כלפיה ולאחר שנה להכיר בה סוף סוף כבתו. ולמרות כל השערוריות, כל אלה לא מונעים מבאלו להיות "הכוכב" של הנבחרת האיטלקית בחוד בטורניר הנוכחי. ומיד נבין למה.
על אף גילו הצעיר, 23 בסה"כ, לבאלוטלי יש מצבת תארים די מכובדת. במדי אינטר הוא היה שותף לשלוש אליפויות איטליה - אחת מהן במסגרת הטרבל המפורסם תחת מוריניו. במנצ'סטר סיטי הוא שותף לזכייה בפרמיירליג, ובמילאן הוא עדיין לא זכה באף תואר, אם בגללו ואם בגלל חבריו לקבוצה. ביורו 2012, שבו איטליה הגיעה לגמר, באלוטלי היה אחד המבקיעים המצטיינים בטורניר, וגם היה חלק מנבחרת הטורניר. מהסיבות הללו באלוטלי נתפס כמניה יחסית בטוחה בחוד שמורכב מפצוע סדרתי (רוסי) ועוד כמה שחקנים לא מוכחים בעליל. לכן, כשהאצורי יצטרכו גול מכריע במשחק מסוים, it will always be him.
שימו לב ל...
אלסיו צ'רצ'י
גיל: 26.
תפקיד: חלוץ/קיצוני ימני.
קבוצה: טורינו.
אלסיו צ'רצ'י הוא לא שחקן צעיר מהסוג שבדרך כלל נכנס לקטגוריה הזאת, אבל הוא שם די אלמוני לחובבי הכדורגל בעולם שאינם מתעדכנים בקביעות בתוצאות הליגה האיטלקית. צ'רצ'י הוא תוצר של מחלקת הנוער המהוללת של רומא בתחילת שנות האלפיים, זו שהביאה לנו כמה שנים קודם לכן את דניאלה דה רוסי. אך בניגוד לרומאי המצטיין עד עצם היום הזה, רומא בשביל צ'רצ'י הייתה רק התחנה הראשונה וממש לא נקודת הפריצה. צ'רצ'י החל לשחק בקביעות רק לאחר שלוש עונות ברומא, כשעבר לברשה מהליגה השנייה. 0 שערים ב-23 הופעות כשברובן עלה כמחליף גרמו לצ'רצ'י הצעיר לעבור לפיזה, עולה חדשה לסריה B באותה עונה, עם המאמן שיפגוש עוד בהמשך הדרך בטורינו - ג'אמפיירו ונטורה. תחת ונטורה צ'רצ'י החל לפרוח, אך בפברואר אותה עונה נפצע קשה ונעדר מהמשך העונה. צ'רצ'י עבר בדרך גם עונה לא מוצלחת ומלאת פציעות באטאלנטה, עונה שבה בעיקר שותף מהספסל ברומא לפני שהגיע לפיורנטינה. עונת 2010-11 הייתה עונת הפריצה של צ'רצ'י בליגה הבכירה כשהוא מבשל ומבקיע וגם מעורר את תשומת לבה של מנצ'סטר סיטי העשירה בתום העונה. את העונה הבאה בפירנצה צ'רצ'י התחיל ברגל ימין, אך בעיות קשות עם אוהדי הקבוצה גרמו לו לעזוב בסיום העונה לטורינו, קבוצה קטנה משמעותית מהויולה, אותה מאמן כזכור ג'אמפיירו ונטורה. ונטורה שמר חסד לצ'רצ'י, העלה אותו בקביעות בהרכב הפותח ותוגמל ביכולות לא רעות של צ'רצ'י. ואז הגיעה עונת 2013/14 שגרמה לצ'רצ'י להיראות כמו גרסה מיוחדת לאספנים של רוברטו באג'ו. צ'רצ'י סחב את טורינו על כתפיו, בישל 10 מרהיבים והוסיף 13 מרהיבים לא פחות משלו, והוליך את טורינו עד למילימטר מהשתתפות בליגה האירופית (החמצת פנדל טרגית שלו מנעה מכך בסופו של דבר), הישג שיא לקבוצה שאף אחד לא ספר בתחילת העונה. צ'רצ'י הוא דריבליסט מצוין שגם רץ מהר למדי, והוא מסוגל להתמודד עם כמה שחקני הגנה במקביל. ניתן לייחס את ההצלחה של טורינו בעיקר לפריצות המהירות של צ'רצ'י קדימה בהתקפות המתפרצות. לצ'רצ'י יש גם בעיטה מצוינת מרחוק, כך שהטיפול המעולה שלו בכדור יכול להסתיים גם בשער מרהיב וגם במסירה לאחד שחקני ההתקפה. בעיקר בגלל יכולות אלה הוא נחשב באצורי כאס הכי משמעותי מהספסל במונדיאל הקרוב.
לסיכום
יורו 2012 הגיע כהפתעה מתוקה לאיטלקים. שלא תבינו לא נכון, באיטליה תמיד יש שאיפות גבוהות להצלחה, אך למרות טורניר מוקדמות מוצלח איש לא ציפה שהאצורי יגיעו עד הגמר, בטורניר שכלל את שתי הפיינליסטיות של המונדיאל הקודם (ספרד והולנד), את גרמניה האדירה ואפילו את אנגליה שסיימה את הטורניר בדרא"פ עם טעם טוב יותר מזה של האיטלקים. לכן, ההצלחה בטורניר עם דגש על הניצחון הענק מול גרמניה, גורמים לשאיפות של האצורי למונדיאל הנוכחי לקפוץ גבוה גבוה. באצורי עדיין מודעים לעובדה שקיימות נבחרות טובות יותר, ובדגש על ברזיל שהמפגש האחרון איתה בגביע הקונפדרציות היה בעייתי ביותר, אך האמונה הכללית בנבחרת גדולה יותר. גם העונה הטובה של מרבית הסגל (היובנטינים, הטורינזים, הפרמאים והרומאים בעיקר) מעודדת במיוחד.
עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהניצחון האחרון של הנבחרת הגיע בספטמבר 2013, שמאז אנחנו חווים ארבעה תוצאות תיקו והפסד לספרד, ושבאופן כללי טורניר המוקדמות היה לא יותר מבינוני. ההעפלה הייתה מהירה אך הדרך הייתה לא מאוד משכנעת, אם כי ניתן לסייג ולומר שאצל איטליה הדרך כמעט אף פעם לא משכנעת. הבית הקשה שאליו הוגרלה הנבחרת (בין היתר בגלל האנמיות בסוף טורניר המוקדמות) יוצרת לחץ גדול מהרגיל בשלב זה של הטורניר, אך ייתכן והלחץ הזה הוא חיובי. על הנייר, הסגל האיטלקי נראה מבטיח יותר מזה של אנגליה, אורוגוואי ובטח מזה של קוסטה ריקה.
קשה לומר לא לנבחרת שכוללת את שחקני המפתח שתוארו לעיל וגם את שלישיית ההגנה של יובנטוס, את שחקני המפתח של פסז' וגם את כוכבי הליגה המקומית. כל זאת, ביחד עם מאמן כמו פראנדלי, מחייבים הגעה לשלבי הנוקאאוט המאוחרים. פראנדלי כבר הצהיר על הגמר כמטרה העיקרית שלו, ומשם "נראה" לדבריו. היעדר פרשת השחיתות הקבועה מבטיח שלא יהיה הרבה מה לראות...